לארי קובן הביא את ניסוייה של אנג׳לה ווטסן בסידור כיתה.
מחשבה ראשונה שעלתה לי, כתבתי כתגובה אצל לארי :
מחשבה ראשונה שעלתה לי, כתבתי כתגובה אצל לארי :
״thanks for this wonderful post and blog. it is amazing to see (here) teachers who try things, who examine their practical choices and writing about it to share ane discuss publicly. this video:
https://www.facebook.com/search/top/?q=seating%20arrangement%20teacher
(although its simplifying the idea) deals with the thought that choices in the classroom, and infrastructure for sure, has grounds in the teacher’s identity. in his/er way of what’s education, what’s learning and what’s her/is their job is.
and maybe the last thing is that in all the arrangement and marvellous ideas she is trying, the direction of the seating is toward one wall. why? i mean, is there some thing on that wall that symbolises something, or maybe an artifact (screen) that gives The North of the class…״
(although its simplifying the idea) deals with the thought that choices in the classroom, and infrastructure for sure, has grounds in the teacher’s identity. in his/er way of what’s education, what’s learning and what’s her/is their job is.
and maybe the last thing is that in all the arrangement and marvellous ideas she is trying, the direction of the seating is toward one wall. why? i mean, is there some thing on that wall that symbolises something, or maybe an artifact (screen) that gives The North of the class…״
שבעצם השאלה היא ניתוח התפישות שלנו והאמונות שלנו לגבי ההוראה והחינוך על המבנה ולהיפך.
מה שמעלה אנג׳לה לסיום, אינו דבר פעוט והוא המעבר משולחנות עבודה desks לשולחנות רגילים tables. זה אינו טריוויאלי משתי סיבות : תפישתית מטפורית ופרקטית. כי הוא מבטא כמה דברים על התפישה שלה על מטפורה של המעשה החינוכי שלה. מה הם אמצעי העבודה לייצור? וגם מעלה את היכולת לחופש וגמישות בכיתה. זה מעלה את היכולת של הילדים, המורה והמשתתפים לבחור יותר וליצור חללים וסיטואציות מקומיות יותר.
רשומות
